טראומה ומצבי דחק - לעלות על מסלול של החלמה

טראומה היא תגובה נפשית ורגשית לאירועי חיים קשים, יוצאי דופן ומסוכנים, שבהם תחושות הביטחון והשליטה של האדם על חייו מתערערת. "בועת ההגנה" שהיא האמונה הבסיסית שיש לאדם שתהיה לו שליטה על סביבתו נסדקת ותחושת הרציפות של החיים נקטעת. טראומה יכולה להתרחש כאשר האדם היה נוכח באירוע שבו נשקפה סכנה ממשית ומידית לשלמות הפיזית ו/או הנפשית שלו או של קרוביו, ולא היו לא המשאבים הנדרשים להציל את עצמו או את קרוביו. אירועים של אלימות, אונס, אובדן, מלחמה, אסון טבע, תאונה, פיגוע, מחלה, פיטורין או אפילו כשעדים לאירוע טראומטי - כל אלה הם פוטנציאל לאירועים טראומתיים. כ-40% מהאוכלוסייה צפויים לחוות לפחות אירוע טראומטי משמעותי אחד במהלך חייהם, אבל לא כל אחד מפתח תגובה פוסט-טראומטית (PTSD), שכן הדבר תלוי בגורמים שונים. ראשית, ישנה חשיבות לאופן שבו האדם תופס את החוויה הטראומתית ואת משאביו להתמודד עמה, מעבר לחומרתה האובייקטיבית. ככל שתחושת חוסר האונים שחווה הנפגע נמוכה יותר כך יורד הסיכוי לפתח פוסט-טראומה וגובר הסיכוי להחלים גם ללא טיפול. כמו כן, חוויות טראומטיות קודמות מגבירות את הסיכון לפתח את ההפרעה, וגם סגנון ההתמודדות של האדם עם מצבי לחץ, נטייתו לחרדה, היסטוריית המשברים שלו, אופי הסביבה שבה הוא חי ומידת התמיכה החברתית שיש לו.

תסמינים מרכזיים של טראומה:

התסמינים הפוסט-טראומתיים נובעים משינויים ביולוגיים שמתרחשים במוח ובמערכת העצבים בעקבות אירוע טראומטי. אחד האזורים המרכזיים המושפעים הוא האמיגדלה, שמופעלת ביתר שאת ומגבירה תגובות פחד ודריכות. במקביל, הקורטקס הקדם-מצחי, שאמור לווסת רגשות ולעזור בהערכת מצבים, פועל פחות טוב, מה שמוביל לקושי להרגיע את תחושת האיום. ההיפוקמפוס, שאחראי לעיבוד זיכרונות, עשוי להיות פגוע, מה שגורם לקושי להפריד בין הזיכרונות הטראומטיים הווה. גם מערכת הסטרס בגוף, שמופעלת דרך שחרור הורמונים כמו קורטיזול, עשויה להישאר פעילה בצורה מוגזמת לאורך זמן, דבר שיכול להשפיע על שינה, ערנות ותגובות רגשיות. בנוסף, מתגלים גם שינויים בתהליכים תאיים ובתגובות דלקתיות בגוף, שעשויים להעצים את ההשפעה של הטראומה על התפקוד היום-יומי. ישנם ארבעה סימפטומים מרכזיים כאשר היקפם וחומרתם משתנים מאדם לאדם ועשויים להשפיע על יכולתו לתפקד בחיי היומיום:

• חודרנות וזיכרונות חודרניים - חוויות חוזרות ונשנות של הזיכרון הטראומטי, כמו תמונות, מחשבות או חלומות מפורטים על האירוע. פלשבקים שבהם האדם מרגיש כאילו הוא חווה מחדש את האירוע. תחושות פיזיולוגיות כמו דפיקות לב מואצות, הזעה או רעידות בעת חשיפה לטריגרים שמזכירים את האירוע.

• הימנעות - הימנעות מפעילויות, מקומות, אנשים או שיחות שמזכירות את הטראומה. ניסיון לדכא מחשבות או תחושות שקשורות לאירוע, כדי למנוע חוויה מחדש של הכאב.

• שינויים שליליים במחשבות ובמצב הרוח - תחושת ניתוק רגשית או חוסר עניין בפעילויות שבעבר היו מהנות. תחושת אשמה או בושה, לעיתים קרובות תחושה לא מותאמת לאחריות אישית על הטראומה. מחשבות שליליות מתמשכות על העצמי, העולם, או העתיד ("אני חלש," "אין צדק בעולם", "זה לא ישתנה").

• עוררות יתר ותגובתיות מוגברת - תגובות יתר של דריכות, עצבנות מוגברת או כעס. קשיים בשינה: בעיות בהירדמות או שינה מקוטעת בשל חלומות או מחשבות מטרידות. קושי להתרכז, תחושת חוסר שקט, או התנהגות פזיזה.

סוגים של תגובות דחק:

ישנן שלוש תגובות דחק מרכזיות לאירועים טראומטיים אשר נבדלות ביניהן במשך הזמן שבו הן נמשכות, בעוצמת התסמינים ובמידת ההשפעה שלהן על חיי האדם:

1. תגובת דחק חריפה (ASR): תגובת דחק חריפה מתרחשת בשעות ובימים הראשונים לאחר חשיפה לאירוע טראומטי. תגובה זו נמשכת עד 48 שעות לאחר האירוע, והיא מאופיינת בתסמינים גופניים, רגשיים, קוגניטיביים והתנהגותיים.

2. הפרעת דחק חריפה (ASD): אם התסמינים של תגובת הדחק החריפה ממשיכים מעבר ל-48 ועד ארבעה שבועות המצב נקרא הפרעת דחק חריפה.

3. פוסט-טראומה (PTSD): כאשר התסמינים נמשכים לאורך זמן ומפריעים בתפקוד, עד כחודש או יותר מהאירוע – ישנה סבירות להפרעה פוסט טראומטית (PTSD). אנשים יכולים להחלים מהפרעה זו לאחר כמה חודשים, אבל במקרים מסוימים הסימפטומים נמשכים ואפילו מתעצמים.

הגורמים והסיבות לטראומה:

• אלימות פיזית או מינית: תקיפה, אונס או אלימות בתוך המשפחה או מחוצה לה פוגעים באופן ישיר בתחושת הביטחון וביכולת לסמוך על הסביבה. לעיתים קרובות, ההתנסות כרוכה בבושה, אשמה ופגיעה מתמשכת בערך העצמי.

• אסונות טבע: רעידות אדמה, שטפונות, שריפות או צונאמי, אשר גובים חיים ומאיימים על תחושת היציבות והביטחון. אירועים אלו משאירים אנשים ללא גישה זמנית למשאבים בסיסיים כמו מזון, מקלט וטיפול רפואי.

• תאונות דרכים: מעורבות בתאונה מסכנת חיים או עדות לה עלולה ליצור חוויה טראומטית שמלווה בזיכרונות חודרניים, פחד מנסיעות או סיוטים מתמשכים.

• מלחמות ועימותים צבאיים: חוויות של לחימה, טרור או הלם קרב יוצרות חוסר אונים והכרה ביכולת של גורמים חיצוניים לשנות את חייך ברגע. מדובר באירועים שיכולים להשפיע באופן בין-דורי.

• מקרי שכול ואובדן פתאומי: מוות לא צפוי של אדם אהוב בעקבות תאונה, מחלה או אירוע אלים עלול לערער את תחושת הרציפות של החיים וליצור תחושת בידוד וחוסר משמעות.

• אלימות פוליטית או חברתית: מצבים כמו עינויים, גזענות ממוסדת או דיכוי פוליטי לא רק שמסבים כאב, אלא גם גורמים לתחושת אפסות וחוסר תקווה לשינוי.

• התעללות מתמשכת בילדות: חוויות של פגיעה פיזית, מינית או רגשית בגיל צעיר פוגעות בהתפתחות התקינה ומובילות לעיתים קרובות להשלכות רגשיות ונפשיות לכל החיים.

טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) בטראומה:

הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית מתמקדת בזיהוי ושינוי של דפוסי חשיבה לא מסתגלים ("אני חלש," "העולם מסוכן") ובהתמודדות ישירה עם זיכרונות הטראומה דרך עיבוד קוגניטיבי או חשיפה מבוקרת כדי להפחית את עוצמת התסמינים ולהחזיר תחושת שליטה. ב"גישת העיבוד הקוגניטיבי" (CPT) המטופל לומד על טבעו של PTSD ומכיר את התסמינים האישיים שלו ואת הסיבות להם. בהמשך, המטופל מתמקד בהיזכרות במאורע הטראומטי בתנאים בטוחים, כדי להפחית את עוצמת הרגשות הקשורים לכך. שלב מרכזי וחשוב הוא עבודה על זיהוי מחשבות לא אדפטיביות ש"נתקעו" עם התקבעות הנרטיב של האירוע הטראומתי אצל המטופל, זיהוין והחלפתן במחשבות בונות ומקדמות. טכניקה טיפולית נוספת מגיעה מהגישה של עדנה פואה, הנקראת טיפול בחשיפה ממושכת (PE). שיטה זו מתמקדת בעיבוד מחודש של זיכרונות טראומטיים דרך חשיפה מבוקרת ובטוחה. במהלך הטיפול, המטופל מתבקש לשחזר ולהיזכר באירוע הטראומטי בצורה מפורטת וחוזרת, גם במפגשים הטיפוליים וגם כתהליך הביתי. החשיפה מאפשרת למטופל להתמודד עם זיכרונות הטראומה, להפחית את הרגישות הרגשית והפיזית כלפיהם, ולהכיר בכך שהמחשבות או התחושות הקשות אינן מסוכנות כפי שהן נדמות. השיטה מסייעת לשבור דפוסי הימנעות, לשפר את ההתמודדות עם פחדים ולהחזיר תחושת שליטה על החיים. טכניקה חשובה נוספת היא חשיפה הדרגתית, שמיועדת לסייע למטופלים להפסיק את מעגל ההימנעות המאפיין פוסט-טראומה. לעיתים קרובות, מטופלים נמנעים ממצבים, מקומות, או זיכרונות שמזכירים להם את האירוע הטראומטי מתוך פחד להצפה רגשית. אך ההימנעות הזו מחזקת את החרדה ומשמרת את הסימפטומים. באמצעות תהליך מובנה ובטוח, החשיפה ההדרגתית מאפשרת למטופל להתרגל בהדרגה למגע עם הגירויים המפחידים. הטיפול מתחיל מחשיפה לגורמים שמעוררים רמות נמוכות יותר של מצוקה, ובהמשך מטפס באופן מדורג למצבים קשים יותר. עבודה זו לא רק מפחיתה את עוצמת הפחדים, אלא גם מחזקת תחושת שליטה ומפנה את הדרך לתפקוד יומיומי טוב יותר. בנוסף לשיטות אלו, תוכניות טיפוליות שמיועדות לפוסט-טראומה כוללות גם רכיבים של הרגלי חיים בריאים כמו פעילות גופנית, מיינדפולנס, תזונה נכונה, שיפור היגיינת השינה ומניעת אלכוהול או סמים. טיפול תרופתי בטראומה נועד להקל על תסמינים המפריעים לתפקוד היומיומי ולתהליך ההחלמה. תרופות מקבוצת נוגדי דיכאון, חוסמי בטא ותרופות נוגדות פסיכוזה משמשות לטיפול בפוסט טראומה. חשוב לציין שכדאי שהטיפול התרופתי ישולב עם טיפולים פסיכולוגיים כדי להשיג הקלה משמעותית וארוכת טווח.

קצת על צמיחה פוסט טראומטית:

צמיחה פוסט-טראומתית מתייחסת לתהליך שבו אדם יכול לשפר את תחושת הערך העצמי ולהשיג אופטימיות גדולה יותר אחרי הטראומה. על פי חוקרי הטראומה, תהליך זה נוגע בהסתכלות מחודשת על החיים, כלומר החוויה הכואבת מספקת נקודת מפנה לשנות גישה ואורח חיים.