הפרעה טורדנית-כפייתית - אני זה לא מהמחשבות שלי

הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) היא הפרעה נפשית המאופיינת במחשבות חודרניות ולא רצויות (אובססיות) המלוות בטקסים ובהתנהגויות חוזרות ונשנות (קומפולסיות), שמטרתן להפחית את החרדה הנובעת מהמחשבות. המחשבות האובססיביות מכילות לרוב תכנים מפחידים או מאיימים כמו חשש מזיהום, אשמה, אסון מתקרב או פגיעה באדם אחר. הקומפולסיות הן פעולות חוזרות הנעשות מתוך אמונה – לעיתים לא מודעת – שהן ינטרלו או "יבטלו" את הסכנה שבמחשבות. טקסים של הפרעת OCD מתחלקים לשני סוגים עיקריים: טקסים התנהגותיים וטקסים קוגניטיביים. טקסים התנהגותיים כוללים פעולות מוחשיות, למשל, אדם שחושש מזיהום עשוי להתקלח בכל פעם שהוא שב הביתה לאחר שבא במגע עם הסביבה החיצונית. דוגמה נוספת היא אדם שעובר את הדלת פעמים רבות לפני שהוא יוצא מהבית, כדי להרגיש בטוח שלא יקרה משהו רע אם לא יבדוק מספיק פעמים. לעומת זאת, טקסים קוגניטיביים כוללים מחשבות או הרגלים מנטליים, כמו חזרה שוב ושוב על תפילה כדי להימנע מחשש לפגיעה בזולת, או חשיבה על תסריטים חיוביים במשך זמן ממושך כדי למנוע פחד מאסון. דוגמה נוספת היא יצירת כללים נוקשים ועונשים במטרה לספק ביטחון שאין סכנה. הקשר בין המחשבות לטקסים ב-OCD הוא מעגלי ודינמי. המחשבה האובססיבית יוצרת חרדה משמעותית שקשה לעמוד בה. כדי להימנע מהחרדה או להקל עליה, האדם מבצע פעולה כפייתית הנתפסת כפתרון. אמנם, ההתנהגות הכפייתית אכן מפחיתה את החרדה לזמן קצר, אך היא מחזקת את המחשבות עצמן ומשמרת אותן. לדוגמה, אדם שמאמין ש"אם לא אשטוף את ידי, אני אדבק במחלה קשה" מוצא הקלה זמנית לאחר שטיפת הידיים. אך בהיעדר טיפול, מוחו מחבר בין הפעולה להפחתת החרדה, כך שהמחשבות ממשיכות להופיע ולהוליד עוד ועוד טקסים. המעגל הזה מתוחזק גם על ידי התפיסה כי הפעולות הכפייתיות באמת מונעות את האסון המדומיין, מה שמקשה על האדם לעצור ולהתמודד עם החרדה בדרכים אחרות. הכוח של המחשבות ושל החרדה נובע גם מחוסר היכולת לקבל אי-ודאות. אנשים עם OCD חווים קושי רגשי לחיות עם המחשבה ש"אולי" יקרה משהו רע, ולכן הם נאחזים בהתנהגויות המנסות להעניק שליטה מלאה ולסלק את תחושת הספק. עם הזמן, מתפתחים דפוסי מחשבה ופעולה נוקשים שפוגעים ברווחה הנפשית וגוזלים לאדם משאבים רבים, ומונעים ממנו לעשות פעולות חיים שחשובות לו לצמיחה והתפתחות.

סוגים נפוצים של מעגלי אובססיה-קומפולסיה:

• ניקיון וזיהום: עיסוק אינטנסיבי בפחד ממחלות, חיידקים או לכלוך (המחשבות), שגורם לאדם לבצע טקסים כמו: שטיפות ידיים רבות או ניקוי כפייתי של חפצים וסביבות.

• סדר ודיוק: תחושת חרדה מאי-סדר המובילה לדרישה שהכול יהיה מאורגן בצורה "נכונה". גם סטייה קטנה מסדר זה עלולה לעורר מתח קיצוני.

• בדיקות חוזרות: חיפוש חוזר ונשנה אחר ביטחון – כמו לבדוק פעמים רבות אם נעלו דלתות, כיבו מכשירים חשמליים או אם מישהו בכביש נפגע כתוצאה מהנהיגה שלי.

• מחשבות בנושאים רגישים: מחשבות אלימות, מיניות או מוסריות בניגוד לערכי האדם, אשר גורמות לו מצוקה עצומה ולעיתים מובילות לניסיונות נואשים "למחוק" אותן באמצעות טקסים.

• חיפוש אחר ודאות ואישורים: תחושת ספק טורדנית המחייבת את האדם לחפש ללא הרף אישור על מעשיו או מחשבותיו, בין אם מעצמו ובין אם מסביבתו.

חלק מהאנשים חווים כמה סוגים במקביל, מה שמחמיר את תחושת הבלבול והחוסר שליטה.

מה גורם לOCD?

הפרעה טורדנית כפייתית קשורה לגורמים ביולוגיים, פסיכולוגיים וסביבתיים:

• גורמים ביולוגיים: ההפרעה קשורה לפעילות מוחית לא תקינה במערכת הקשורה בוויסות הסרוטונין, כמו גם לתפקוד מוגבר באונות הקדמיות האחראיות על חשיבה מורכבת.

• גורמים פסיכולוגיים: אדם עם OCD מקשר בין גירוי שמעורר פחד (כמו ידית דלת ציבורית) לחרדה מוגברת. כדי להקל על החרדה, הוא מבצע טקס (כמו שטיפת ידיים), שמספק לו הקלה מיידית. לפי תיאוריית הלמידה ההתנהגותית, החזרה על הטקסים מחזקת את ההתנהגות. כשהאדם מבצע את הטקס, הוא מרגיש הקלה מהחרדה, וההקלה הזו מחזקת את הצורך לחזור על הטקס בכל פעם שהמחשבות והחרדה מופיעות מחדש. כך, מעגל המחשבה-התנהגות חוזר על עצמו שוב ושוב.

• גורמים סביבתיים: התנסות טראומטית, דינמיקות משפחתיות או דפוסים שנלמדו בגיל מוקדם עשויים לתרום להיווצרות ההפרעה.

טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) הוא דרך יעילה להתמודד עם OCD, אם כי היא מצריכה מוטיבציה גבוהה מצד המטופל. במרכז הטיפול עומדת גישת החשיפה ומניעת תגובה (ERP). בשיטה זו המטופל נחשף לגירויים שמפעילים את מחשבותיו האובססיביות – למשל, מגע במשטחים הנחשבים בעיניו "מזוהמים" – תוך מניעת ביצוע הטקס הכפייתי. חשיפה זו מלווה בתמיכה וליווי צמודים מצד המטפל. במהלך הזמן, המטופל לומד כי החרדה פוחתת מעצמה גם ללא ההתנהגות המפצה, והקשר המוטעה בין הטקס לבין תחושת ההקלה מתפוגג. בנוסף, המטופל מתרגל בהדרגה את מערכת העצבים שלו להתמודד עם התחושה שאי אפשר לשלוט בהכל או להבטיח תוצאה מוחלטת, דבר שמפחית את הסבל ומקדם גמישות מחשבתית. בנוסף לחשיפות, הטיפול מתמקד בזיהוי ותיקון של דפוסי חשיבה לא-רציונליים – לדוגמה, האדם לומד להתמודד עם אמונה שאם לא יבצע טקסים מסוימים יתרחש אסון, תוך הבנה שהמחשבה הזו אינה משקפת את המציאות. פרקטיקה חשובה נוספת היא החצנת ה-OCD, שמטרתה להפריד בין האדם לבין הקושי שהוא חווה. על ידי כך, פוחתת ההזדהות עם המנגנון האובססיבי-קומפולסיבי, ומתחזקת ההבנה שמדובר בקושי מסויים שאינו מגדיר את האדם בשלמותו. מיינדפולנס, או קשיבות, מסייע בטיפול בהפרעת OCD על ידי עזרה למטופלים ללמוד להתרחק ממחשבותיהם האובססיביות מבלי להגיב להן בהתנהגויות כפייתיות. השיטה עוזרת למטופלים לזהות את המחשבות מבלי להזדהות עימן, מה שמפחית את החרדה הקשורה להן ומונע את המעגל של התנהגויות טקסיות. מיינדפולנס משפר את יכולת ההתמודדות עם אי-ודאות ומפחית את הצורך לשלוט במחשבות ובמצבים. גם הסברים פסיכו-חינוכיים תורמים לתהליך הטיפולי בכך שהם עוזרים למטופלים להבין את הבסיס הביולוגי לקשיים הפסיכולוגיים שלהם. כאשר המטופל מבין את מקורות הקושי, זה מפחית תחושת אשמה ומספק פרספקטיבה חדשה, שמקלה על קבלת הטיפול ומעודדת שינוי התנהגותי. טיפול תרופתי משלים את הטיפול הקוגניטיבי במידת הצורך. התרופות ממשפחת SSRI נמצאו יעילות בהפחתת עוצמת האובססיות והקומפולסיות על ידי שיפור איזון הסרוטונין במוח. במקרים מורכבים יותר עשויות להתווסף תרופות אחרות, כמו חוסמי דופמין.