התפרצויות זעם - רגש הוא לא תכנית פעולה

כעס הוא רגש טבעי ואוניברסלי, המתעורר במצבים של איום, תסכול או תחושת אי צדק. עם זאת, חשוב להבחין בין כעס יומיומי, שיכול להיות תגובה נורמלית ואף מועילה כדי לאותת לאחרים שגבול אישי נחצה, לבין התקפי זעם פתולוגיים. התקפי זעם מוגדרים כהתפרצויות בלתי נשלטות, המאופיינות בעוצמה שאינה פרופורציונלית לסיטואציה. תופעות אלה עלולות לגרום נזקים רגשיים וחברתיים, לפגוע במערכות יחסים ולהפריע לתפקוד היומיומי. הביטוי של כעס והתפרצויות זעם משתנה בהתאם לגיל. אצל ילדים, קשיים בשליטה על כעס מתבטאים לעיתים קרובות בדרכים גופניות כמו בכי, צרחות או הכאה. אצל מתבגרים, עשויים להתפתח ביטויי זעם מורכבים יותר, הקשורים לתהליכים כמו פיתוח זהות עצמית, לחצים חברתיים, וקונפליקטים ייחודיים לגיל ההתבגרות. אצל מבוגרים, התקפי זעם פתולוגיים נוטים להיות קשורים לגורמים כמו טראומה בלתי פתורה, הפרעת אישיות, מתח מצטבר או בעיות רפואיות. מחקרים מצביעים על כך שכ-7% עד 10% מהמבוגרים בעולם עשויים לפתח התנהגות המתאימה להפרעת התפרצות לסירוגין (IED), כאשר השכיחות אצל גברים גבוהה יותר. התקפי זעם לרוב מתפרצים כלפי אנשים הקרובים לאדם כמו הורים, בני זוג וילדים, שהם גם האנשים שמכירים אותנו הכי טוב. אדם שסובל מהתפרצויות זעם עלול לחוות סבל רגשי ונפשי משמעותי. ההתפרצות עצמה יכולה להשרות תחושות רגעיות של ריגוש, סיפוק ופריקת מתח אך אחריה לרוב תתלווה תחושת אשמה, בושה וערך עצמי נמוך, בשל העובדה שהכעס אינו נשלט ופוגע במערכות יחסים. הסבל מגיע גם מהמעגל החוזר של ההתנהגות – ההתפרצות, הרגיעה הזמנית, ולאחר מכן ההתמודדות עם ההשלכות השליליות. במקרים רבים, אדם כזה עלול לחוש בידוד חברתי או קונפליקטים בתוך משפחתו או מקום העבודה, ולעיתים יתפוס את עצמו כבלתי מסוגל לשנות את דפוס ההתנהגות, דבר שמחמיר את תחושת חוסר האונים ומעמיק את הסבל הרגשי.

סימפטומים של התקפי זעם:

• תגובות רגשיות - הסימפטומים הרגשיים של התקפי זעם כוללים תחושת תסכול עזה, חוסר אונים ולעיתים תחושת עוול עמוקה. תחושות אלה יכולות להציף את האדם ולהוביל להתנתקות רגשית ולתחושת אובדן שליטה. במקרים רבים, לאחר התפרצות הזעם מופיעות תחושות בושה או חרטה.

• תגובות גופניות - התפרצויות זעם יכולות ללוות דופק מואץ, לחץ דם מוגבר, הזעה, תחושת חום גוף, רעד ולעיתים גם תחושת "חנק".

• תגובות התנהגותיות - האדם עשוי להפגין התנהגות תוקפנית ואלימה כמו צעקות, איומים מילוליים, השלכת חפצים או אפילו פגיעה פיזית בזולת או ברכוש.

אבחנות הקשורות להתקפי זעם:

• הפרעת התפרצות לסירוגין (IED): הפרעה המאופיינת בהתקפים חוזרים ונשנים של כעס בלתי נשלט, ללא פרופורציה למצב שהוביל להתפרצות. לרוב, הסובלים מהפרעה זו אינם מצליחים לצפות מראש את התפרצויות הכעס, והן מתרחשות בצורה חדה ובלתי צפויה.

• הפרעת אישיות גבולית (BPD): התפרצויות זעם בהפרעה זו נובעות מחשש עז לנטישה או תגובות למצבים רגשיים מכבידים במיוחד. אנשים עם BPD עשויים להתקשות בוויסות רגשותיהם ולחוות קושי בשמירה על מערכות יחסים יציבות בשל התפרצויות תכופות.

• הפרעת דיכאון עם נטיית כעס: כעס ודיכאון קשורים לא פעם, כשהתחושות מתבטאות בכעס פנימי הנובע מתסכול מהמציאות או קשיים מתמשכים בחיים. התקפי כעס עשויים לשמש דרך "לשחרר" רגשות דחוסים של חוסר ערך עצמי או אי-שביעות רצון.

• פוסט-טראומה (PTSD): טראומה מביאה לא פעם להתקפי זעם הנובעים מתגובה ישירה לטריגרים המפעילים את זיכרונות העבר. תחושת חוסר השליטה והמתח המתמשך גורמים לאדם לחוש פגיעות מתמדת, ולעיתים להגיב בעוצמות שאינן תואמות למצב הנוכחי.

• הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית: הפרעה זו מאופיינת בדפוס של זלזול בזכויות אחרים, התנהגות אנטי-חברתית ולפעמים גם אלימות. אנשים עם הפרעה זו עשויים להראות התפרצויות זעם תכופות, במיוחד במצבים בהם הם חשים תסכול, איום או חוסר שליטה. כעסם יכול להיות אגרסיבי ומתפרץ, ולפעמים נמצא קשר בין הפרעה זו לבין שימוש בכעס ככלי לשליטה או הישג אישי.

סיבות להפרעות זעם:

• גורמים גנטיים וביולוגיים: מחקרים מראים שהפרעות כעס עשויות להיות קשורות לרכיבים גנטיים, כמו פעילות לא מאוזנת של נוירוטרנסמיטרים. חוסר וויסות במוליכים עצביים כמו סרוטונין עלול לתרום להתקפי זעם בלתי נשלטים. בנוסף, במחקרים נמצא כי תינוקות שהיו בעלי רגישות גבוהה לסיטואציות של תסכול או גירויים לא נעימים כמו רעשים חזקים עשויים לפתח סף רגישות נמוך לכעס בהמשך חייהם ולהפוך למבוגרים אלימים.

• טראומות ילדות: חוויות טראומתיות בילדות, כמו התעללות, הזנחה או חוסר יציבות רגשית בסביבה המשפחתית, משפיעות על האופן שבו המוח מפתח מנגנוני ויסות רגשי.

• קשיים סביבתיים ולחצים מתמשכים: עומסים חברתיים, לחצים כלכליים או מתחים ביחסים משפחתיים וזוגיים תורמים ליכולת מופחתת לנהל תגובות רגשיות ובכך מעלים את הסיכון להתפרצויות כעס.

• לימוד דפוסי כעס בילדות: כאשר ילדים גדלים בסביבה שבה עימותים וקונפליקטים נפתרים בכעס, הם מאמצים דפוסי התנהגות דומים, הנמשכים גם בבגרותם.

טיפול CBT בהתפרצויות זעם:

הטיפול בקושי לווסת התקפי זעם נוגע בכל הרבדים של החוויה האנושית: מחשבות, רגשות, תחושות גופניות, הנהגות ומשוב מהסביבה. חלק מהותי בתהליך הוא זיהוי דפוסי חשיבה אוטומטיים שמובילים לכעס, כמו עיוותי תפיסה או פרשנויות מוטעות למצבים יומיומיים. התהליך כולל חינוך לניהול וויסות רגשי, במהלכו לומד המטופל להכיר בתחושותיו ולנהל אותן ביעילות. במהלך הטיפול מתאמנים בתרגילי הרפיה כמו נשימות סרעפתיות, דימיון מודרך והרפיית שרירים הדרגתית, להפחתת תחושת המתח בזמן אמת. בנוסף, אחד הכלים המרכזיים הוא פסק זמן – כאשר האדם מרגיש שעוצמת הרגש גבוהה מדי, הוא לומד לסגת זמנית מהסיטואציה המעוררת כעס, להרגיע את המערכת הרגשית שלו, ולשוב כעבור זמן קצר כשהוא מסוגל להגיב באופן שקול יותר. נדבך חשוב נוסף הוא טיפול דיאלקטי-התנהגותי (DBT). במסגרת הטיפול לומדים לאמץ גישה דיאלקטית לחיים. מדובר בשילוב בין קבלה ושינוי – קבלת המציאות כפי שהיא, עם כל הקשיים והכאב שבה, יחד עם מאבק לשינוי ולהתמודדות מיטבית עם המציאות. הרעיון הוא להשיג איזון בין שני הכוחות הללו ולמצוא את הדרך לאפשר לאדם לקבל את עצמו מבלי לוותר על השאיפה לשיפור ושינוי. בטיפול לומדים להישאר מודעים למצבים המעוררים כעס תוך כדי השהיית השיפוטיות, לצד פיתוח אסטרטגיות מתקדמות להתמודדות עם רגשות עזים. מיומנויות נוספות כוללות שיפור היעילות הבין-אישית, פיתוח יכולת לעמידות במצוקה, דחיית סיפוקים וחיזוק השליטה העצמית, גם במצבים של מתח קיצוני. לעתים כדאי להיוועץ עם פסיכיאטר לגבי טיפול תרופתי במקרים שבהם בעיית התפרצויות זעם מפריעה באופן משמעותי לתפקוד היומיומי של האדם, או כאשר היא מלווה במצבים נפשיים נוספים כמו דיכאון, חרדה, או הפרעות דחף חמורות.